המפיק והבמאי מנחם גולן הוא, ככל הנראה, האיש שאחראי יותר מכל אחר על עיצוב דמותה של תעשיית הקולנוע הישראלית ושל שפת הקולנוע הפופולרי המקומי. אמנם עוד לפני תחילת דרכו של גולן בתעשייה פעלו בארץ שני אולפני קולנוע – גבע והרצליה – ונוצרו כמה וכמה סרטים – עודד הנודד (1932), גבעה 24 אינה עונה (1955) ואיי לייק מייק (1961) הן הדוגמאות הבולטות – אך אלה היו בעיקר ניסיונות בודדים ולא רציפים, שטרם השתחררו ממחויבות דידקטית לאתוס הציוני. גולן, לעומת זאת, הציב אל מול עיניו את הנאתו של הצופה מהשורה, ועל כן שחרר במהרה את הקולנוע הישראלי מהמעמסה האידיאולוגית. בשנת 1963, שבה הניח דוד פרלוב את היסודות לקולנוע אמנותי תוצרת הארץ עם [[בירושלים]], גולן פרץ דרך אל הקולנוע הפופולרי המקומי עם סרטו הראשון אלדורדו.

טוביה ושבע בנותיו
















ניתן לחלק את הקריירה הקולנועית של גולן לשלוש תקופות מרכזיות: בין השנים 1963-1978 פעל כמפיק ובמאי בישראל, והפך במהרה לכוח המרכזי והמניע של התעשייה המקומית; בשנת 1979 רכש יחד עם יורם גלובוס את חברת ההפקות האמריקאית "קנון", והחל להפיק ולביים במסגרתה, כשהוא הופך אותה בשלב מסוים לאולפן הסרטים העצמאי הגדול בעולם עד לקריסה הגדולה ב- 1989; בשנת 1990, אחרי קריסת "קנון", ועד למותו בשנת 2014, גולן המשיך להפיק ולביים סרטים ברחבי העולם ובישראל, אם כי ללא מסגרת הפקתית קבועה ובהצלחה מוגבלת מאוד.
מאמר זה יתמקד בעיקר בתקופה הראשונה בקריירה של גולן. לאחר שדרמת הפשע אלדורדו, הסרט הראשון שביים במימון אולפני גבע ובהפקת מנהל האולפנים מרדכי נבון, הפכה להצלחה ביקורתית ובעיקר כלכלית גדולה (כ- 800,000 צופים), מיהר גולן לצאת לדרך עצמאית במסגרת חברת ההפקה וההפצה העצמאית "סרטי נח". החברה, אותה גולן הקים וטיפח יחד עם בן דודו יורם גלובוס ואיש ההפצה דני דימבורט, הפכה במהרה לקטר של תעשיית הסרטים הישראלית הצעירה. מדי שנה הוציאה החברה לבתי הקולנוע בין סרט אחד לשלושה סרטים, רובם בבימויו של גולן. לאלה הצטרפו סרטים בולטים נוספים, אותם הפיק גולן ליוצרים אחרים, בין השאר סאלח שבתי (1964) של אפרים קישון וכן [[אני אוהב אותך, רוזה]] (1972) והבית ברחוב שלוש (1973) של משה מזרחי, שלושתם מועמדים לפרסי אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר מטעם האקדמיה האמריקאית לקולנוע.
נראה כי ההישג המכונן של מנחם גולן בתקופה זו היה מה שנראה כמו פיענוח קוד הטעם המשותף לקהל הישראלי בן התקופה ויכולתו לפתח על בסיס הגילוי הזה תבנית קולנועית, שתבסס עם הקהל הזה מערכת יחסים מתמשכת ונאמנה. אחרי הקולנוע המלאכותי של השנים המוקדמות, שכוון לקהל "כור היתוך" מדומיין בתוך מדינת ישראל חלוצית מדומיינת לא פחות – דוגמת גבעה 24 אינה עונה, הם היו עשרה ודומיהם – יצר גולן קולנוע של חברת מהגרים, של תרבויות מגוונות, של הים התיכון והשמש הקופחת. ההשפעה המובהקת ביותר על הקולנוע של מנחם גולן היה ללא ספק הקולנוע האמריקאי הפופולרי, אותו צרך בהתלהבות בילדותו והמשיך לאהוב כל חייו. גולן העריץ את הגיבורים הגדולים מהחיים, הסיפורים הכתובים היטב ואת הקונפליקט המובהק בין הטוב לרע. חלק ניכר מהסרטים הישראליים של גולן היו ניסיונות לתרגם ז'אנרים אמריקאיים לקונטקסט המקומי. גולן יצר מערבון נוארי בסרטו הראשון אלדורדו, מיוזיקל רחב יריעה בקזבלן (1973), סרטי פעולה במבצע קהיר (1965) והפריצה הגדולה (1970), סרט שוד ביהלומים (1975), וסרט אסונות במבצע יונתן (1977). כיוון שחרף מעלותיו הרבות הקולנוע האמריקאי נראה לגולן מלוקק ונוצץ מדי עבור המציאות המקומית, הקפיד למהול את סרטיו בחספוס ריאליסטי, זאת בהשפעת סרטי הנאו-ריאליזם האיטלקיים וסרטי "כיור המטבח" הבריטיים. להשפעה האסתטית מהקולנוע האירופאי הצטרפה גם השפעה תמטית: הנאו-ריאליזם עורר בגולן עניין באדם הפשוט, בשכונת העוני, בפולקלור המקומי בתור חומר בלתי נדלה לחומרים עבור הקולנוע. במידה רבה, הנאו-ריאליזם האיטלקי הניח את היסודות לסרטי הבורקס הישראליים, החל מסאלח שבתי (1964) של אפרים קישון, דרך צ'רלי וחצי (1973) של בועז דוידזון וכלה ברק היום (1976) של זאב רווח. השפעות אלה הצטרפו לתבנית קולנועית, שזכתה לפופולריות עצומה: סרטים שמתרחשים לרוב בשכונות העולים העממיות, ומביאים למסך את הצבעים והריחות האותנטיים של ההוויה האנושית הזאת, אך מצד שני נשענים על תבניות ז'אנריות, עלילות בנויות בקפידה וקונפליקטים מוגדרים היטב. נראה שהקהל הישראלי אהב את מה שראה על המסך, והפך פעם אחרי פעם את סרטיו של מנחם גולן להצלחות סוחפות.
מעבר להשפעות מהקולנוע האמריקאי והאירופאי, מתאפיינים סרטיו של גולן בחזרה לנושאים ולאלמנטים עלילתיים, שהיו קרובים אליו באופן אישי. אחד המובהקים שבהם הוא המשפחה, אותה הציב גולן יותר מכל יוצר אחר של התקופה, במרכז סרטיו. שוב ושוב חוזר גולן לקונפליקט הבין-דורי, בין הורים המייצגים את המסורת לבין הילדים שמבקשים את הקידמה. הקונפליקט הזה מופיע במובהק כבר באלדורדו, וחוזר פעם אחר פעם בלי קשר לז'אנר של הסרט: גם בקזבלן וגם בטוביה ושבע בנותיו (1968), גם בלופו (1970) וגם בימים של אהבה (2005), גם במקי סכינאי (1989) (העיבוד של גולן ל"אופרה בגרוש" של ברכט) וגם באבו אל בנאת (1973), שאת הרעיון שלו המציא ושיווק למשה מזרחי. בחלק מהסרטים, משתמש גולן במובהק באלמנטים אוטוביוגרפיים מחייו כאב.
לשלוש בנות, ולעיתים אף מעניק במפורש לגיבורות בסרטיו את שמות בנותיו. לעיסוק בקונפליקט הבן-דורי היה כמובן פן כלכלי מובהק – למשוך לאולמות קהל צעיר, הקהל העיקרי של בתי הקולנוע באותה תקופה, שאהב לראות את עצמו על המסך הגדול בתפקיד המורד בהורים. מצד שני, ברור שהקונפליקט הבין-דורי הזה, בין ההורים נושאי המסורת הגלותית לבין הצעירים שחיים את התרבות העכשווית בעלת הגוון האמריקאי, היה נושא מהותי וכואב על סדר היום של החברה הישראלית. החיבור בין הקונפליקט הבין-דורי לקונפליקט הבין-עדתי הפך עם הזמן למנוע של מרבית סרטי הבורקס הפופולריים, של גולן ושל יוצרים אחרים.
כאמור, ב- 1978 הסתיים הפרק הישראלי הראשון בקריירה של מנחם גולן. יחד עם יורם גלובוס רכש את חברת ההפקות האמריקאית המדשדשת "קנון", ועל בסיס זה החל לבנות אימפריה של קולנוע עצמאי. כבמאי יכול היה גולן לעשות את מה שחלם תמיד: סרטים אמריקאיים. בשנות השיא שלה הפיקה "קנון" כ- 20 סרטים בשנה. מתוך נאמנות לאהבת הקולנוע הטוטאלית שלו התעקש גולן להשקיע כסף גם בסרטי פעולה וסרטי נעורים בעלי איכות מפוקפקת, שהרוויחו כסף רב בארצות הברית ובעולם, וגם בסרטים אמנותיים של יוצרי קולנוע מוערכים, שלא תמיד החזירו את ההשקעה.
מצד אחד, גולן גילה את ז'אן קלוד ואן דאם והפיק לו את הלהיט ספורט הדמים (1988), הפריח את הקריירה של צ'אק נוריס עם [[מחץ הדלתא]] (1985) ושכנע את סילבסטר סטאלון לשחק בסרט על תחרויות של הורדות ידיים בשם [[מעבר לשיא]](1987). מצד שני, הוא הפיק לרוברט אלטמן את [[אהבה מטורפת]] (1985), לאנדריי קונצ'לובסקי את [[רכבת אל החופש]] (1985), לז'אן לוק גודאר את [[המלך ליר]] (1987). במקביל להפקות הקולנועיות, גולן וגלובוס החלו להשתלט גם על "החומרה" של עולם הקולנוע העולמי, כשרכשו את חטיבת הקולנוע של חברת EMI הבריטית, שהעניקה להם בין השאר בעלות על כשליש מבתי הקולנוע באנגליה. ב- 1989 הסתיים הפרק הזה בקריירה של מנחם גולן בקריסתה הרועשת של "קנון", תוך כדי חקירת הפעילויות שלה על-ידי וועדת הפיקוח על הבורסה האמריקאית. התיאבון של גולן וגלובוס ניפח את החברה מעבר ליכולותיהם לשלוט בנעשה בה. הקריסה הובילה גם למשבר מתוקשר בין גולן לבן דודו יורם גלובוס, שפירק את השותפות רבת השנים שלהם. מאז, לפי עדותו של גולן עצמו, התקשה להתאושש. אחרי 1989 גולן לא יצר סרטים שניתן להגדירם כ"חשובים". עם זאת, לא הפסיק לעבוד עד למותו ב- 2014. ב- 1999 קיבל הכרה מפתיעה מהממסד התרבותי בארץ בדמות פרס ישראל לקולנוע. באופן סמלי, קיבל גולן את הפרס יחד עם דוד פרלוב, מי שחולל יחד איתו את מהפכת 1963 בקולנוע הישראלי